פסק-דין בתיק תע"א 9661-07

בפנינו תביעה לתשלום גמול בעבור עבודה בשעות נוספות.

רקע כללי:

1.         הנתבעת עוסקת בהפעלה ובניהול של תחנות דלק.

2.         התובע הועסק בנתבעת כמנהל תחנת דלק בבית דגן, החל מיום 16.4.06.

החל מחודש אוקטובר 06 שימש התובע כמנהל תחנת דלק בקרית משה ברחובות.

3.    ביום 30.4.07 פוטר התובע וזאת בלא ששולמו לו פיצויי פיטורים ותשלום בעבור חלף הודעה מוקדמת. בין הצדדים הייתה נטושה מחלוקת, בתחילת ההליך, גם באשר לנסיבות הפיטורים ולשאלה האם התקיימו נסיבות המאפשרות שלילת פיצויי פיטורים בהתאם לחוק פיצויי פיטורים אם לאו. בסופו של יום ולאחר דיון ההוכחות  הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ביחס למחלוקת זו כך שנשארה להכרעתנו שאלת הזכאות של התובע לתשלום בעבור עבודה בשעות נוספות בלבד.

להלן נדון במחלוקת זו:

זכאות התובע לתשלום בעבור עבודה בשעות נוספות:

4.    לטענת התובע בכתב התביעה הוא הועסק ע"י הנתבעת כמנהל תחנת דלק בימים א' עד ה' במתכונת עבודה קבועה שהשתרעה על פני השעות 06:00 ועד לשעה 18:00, קרי 12 שעות ביום, ואילו בימי ו' הועסק החל מהשעה 06:00 ועד לשעה 14:00.

       התובע הוסיף וטען כי הוא הועסק בשבתות וחגים על פי קריאות ובמקרים של תקלות.

5.    לטענת הנתבעת בכתב הגנתה תפקידו של התובע כמנהל תחנת דלק מרכזית דרש אחריות מרובה ו"מידה מיוחדת של אמון אישי", ומשכך - הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א-1951 (להלן: " חוק שעות עבודה") אינן חלות על העסקת התובע.

       עוד טענה כי חוק שעות עבודה אינו חל על התובע אף מן הטעם שעבודתו או נסיבותיה אינם מאפשרים כל פיקוח על עבודתו.

       אי לכך, שכרו של התובע נקבע לטענתה כ"שכר גלובלי", בהתאם לתנאים שהוסכמו עובר לתחילת עבודתו ואין התובע זכאי לתשלום שכר עבודה מעבר לכך. במסגרת סיכומיה הוסיפה הנתבעת וטענה כי התובע אף לא הוכיח כי הוא אכן עבד בהתאם למתכונת העבודה לה טען.

6.    אשר לדעתנו נקדים ונציין כי סבורים אנו שיש לקבל את התביעה לתשלום גמול בגין עבודה בשעות נוספות וזאת כפי שיבואר להלן:

א.    סעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה קובע כידוע כי הוראותיו לא תחולנה על העבדתם של "עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי".

בפסיקה נקבע כי הסממנים לבחינתה של "המידה המיוחדת של האמון האישי" הם, בין היתר, גובה שכרו של העובד, נגישותו למידע רגיש אצל המעביד, עצמאותו בעבודה, ומעמדו אצל המעביד (ראה ע"ע 570/06 עו"ד עמוס עברון נ' עו"ד זיוה כץ, פורסם באתר נבו, וכן ראה ע"ע 186/06 סמי בוזו' נגד קל בניין בע"מ, פורסם באתר נבו).

ב.    במקרה דנן עולה כי שכרו של התובע הסתכם בסך של 9,000 ש"ח בלבד, שכר אשר אין לומר כי הינו "שכר גבוה" במונחים כלליים, כמצופה או כמקובל משכרו של מנהל ובעל מעמד בכיר, מה גם שהנתבעת אשר היא הנושאת בנטל, לא הציגה בפני ביה"ד את התפלגות שכרם של עובדיה הבכירים על מנת להראות כי ניתן למקם את התובע בין בעלי השכר הגבוה בנתבעת, זאת במונחי שכר יחסיים הנוגעים למעביד בו מדובר.

ג.     זאת ואף זאת,  מן הראיות עולה כי התובע היה מנהל תחנת דלק אחת מתוך כ-9 התחנות שהפעילה הנתבעת בתקופה הרלוונטית, וכי הוא לא היה בין אלה שקבעו, התוו ועיצבו את המדיניות הניהולית של הנתבעת, ביחס לתחנות הדלק שהפעילה לרבות זו אותה ניהל. זאת, אף אם היה אחד מן העובדים שנועצו בהם או שאבו באמצעותם נתונים לצורך קבלת החלטות כאמור ( ראה עדותו של עד הנתבעת מר גיא הנריקסון, עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 13-21).

       כך למשל, עולה כי החלטות הנוגעות למדיניות הפרסום של הנתבעת למבצעי הנחות ותעריפים, לקביעת יעדי המכירות, לתנאי השכר של העובדים, למיקומן של תחנות הדלק, למדיניות הכספית כולל השקעות ואשראי, נקבעה ע"י מנכ"ל הנתבעת ולא ע"י התובע או מנהלי התחנות האחרים. (ראה עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 5-6, שורות 14-15, שורות 21-22, שורות 24-27, עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 11-13, עמ' 6 לפרוטוקול שורות 14-22).